פסק-דין בתיק עש"א 11435-07-11

1.         המערער היה עובדה של המשיבה. הוא הגיש נגדה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה אשר הסתיים בהסכם פשרה. בעקבות הפרת הסכם הפשרה הגיש המערער פסק הדין לביצוע לשכת ההוצאה לפועל. במסגרת ההליכים שם ניתנה החלטה של כב' רשמת ההוצאה לפועל (כתוארה אז), יפעת מישורי. על החלטתה הוגש ערעור שנדון בפני כב' השופטת בטינה טאובר. בפניה הגיעו ב"כ הצדדים להסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין ביום 1.7.09. פסק דין זה עומד במוקד ההליך שבפניי.

2.         יצויין כי הסכם הפשרה נוסח על ידי ב"כ הצדדים שם. השופטת טאובר הורתה כי "הנני נותנת תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שהוגש". ממילא, ככל שהייתה מתבקשת הבהרה של פסק הדין, והליך זה לא ננקט, פשיטא הייתה פונה השופטת ומבקשת לגבות ראיות ולשמוע טענות מבעלי הסכם הפשרה. משמע, החלק החוזי של פסק הדין בעניין זה, בוודאי עולה פי מונים על החלק השיפוטי שלו, ככל שעסקינן בפרשנותו.

3.         מהסכם הפשרה נלמד כי סוכם שהמערערת תשלם למשיב סך של 59,000 ש"ח. סעיף 1(א) לו קבע כי "תשלום ראשון בסך 40,000 ש"ח, ישולם למשיב באמצעות בא-כוחו, מיד עם מתן תוקף של פס"ד להסכם פשרה זה". ככל שעסקינן ביתרה בסך 19,000 ש"ח הוסדר תשלומה ב-6 תשלומים שונים. ועוד ראוי למקד את הדעת לסעיף 2 להסכם הפשרה בו הותנה כי "עם ביצוע התשלום הראשון והמצאת השיקים לבא-כוח המשיב, יוסרו העיקולים מחשבונות הבנק וחברות האשראי של המערערת". כך, ככל שעסקינן בתשלום הראשון. ואולם, המשיך סעיף 4, "עם סיום כל התשלומים כמפורט לעיל, יבוטלו כל העיקולים וההליכים בתיק ההוצל"פ ותיק ההוצל"פ ייסגר...".

            ועל הכל: בגדרו של הסכם הפשרה סוכם כי אם "לא ישולם סכום מהסכומים עליהם הוסכם כאמור לעיל, במועד הנקוב לעיל לתשלומו, יעמוד סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל נשוא הערעור... לפרעון מיידי בתוספת של 4,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק דין בתיק זה ועד לתשלום המלא בפועל, בניכוי הסכומים ששולמו לאחר מתן פסק דין בתיק זה" (סעיף 1(ג)).

4.         אין עוררין כי התשלומים שהותנו לעניין היתרה בסך 19,000 ש"ח שולמו במלואם ובמועדם. אף אין עוררין כי התשלום הראשון בסך 40,000 ש"ח שולם. ואולם התשלום בוצע בפועל ביום 18.7.09.

            הייתה זו המשיבה, איפוא, שהגישה בקשה לסגירתו של התיק. המערער התנגד לכך. לטעמו התשלום הראשון לא שולם במועד, באופן שיש להשית על המשיבה, מכוח סעיף 1(ג) להסכם הפשרה הנ"ל, תוספת בסך של 4,000 ש"ח. מחלוקת זו התבררה בפני כב' רשם ההוצאה לפועל שי גור ביום 21.6.11 והוא הכריע בה לחובת המערער בהחלטתו מאותו יום. על כך הונחה בפניי הודעת הערעור לעניין החלטתו.

5.         הגם שהרשם גור שמע לא רק טענות אלא אף ראיות, הוא השתית את הכרעתו על בסיס משפטי, לעניין הפרשנות הנאותה של הסכם הפשרה. על כך להלן. ואולם, ובמנותק מן הרובד המשפטי, עמדה בפני הרשם גור גרסתו העובדתית של מנהל המשיבה, מר נוריאל דניאל (להלן - "נוריאל"), על פיה "ביום 11.7.09 הוסכם עם הזוכה (הוא המערער - ש.ל.) כי לצורך ביצוע תשלום סכום הפשרה ימומש העיקול שהוטל על ידה בחשבון הבנק. מימוש העיקול הוביל להעברת סך של 40,000 ש"ח על ידי בנק מזרחי ישירות ללשכת ההוצאה לפועל ביום 13.7.09 ונרשם בתיק ההוצאה לפועל ביום 18.7.09" (סעיף 2). מול תצהיר זה לא הונח כל תצהיר סותר. נוריאל לא נחקר על תצהירו, תוך שמירת זכויות וטענות. ועם זאת בחר הרשם גור שלא להכריע, למצער במובהק, בנושא העובדתי האמור.

6.         כזכור, לעניינו של התשלום הראשון נקבע כי הוא ישולם "מיד עם מתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה זה". ככל שעסקינן בביטוי "מיד" קבע הרשם גור ש "משמעותה של המילה 'מיד' היא משמעות עמומה. אין מדובר בתאריך נקוב, מוגדר וברור... כיצד יוכל מנהל החייבת להעביר תשלום ביום מתן תוקף של פסק דין להסכם, כאשר הוא כלל אינו יודע, בזמן אמיתי, שההסכם קיבל תוקף של פסק דין, עד שההסכם הנ"ל לא יומצא לידיו על ידי מזכירות בית המשפט, כפי שאכן נקבע בהחלטתה של כב' השופטת בטינה טאובר".

7.         אין צורך להעמיק חקר בעניין זה. כך, לנוכח העובדה שמונח לנגד עיניי מכתבה מיום 5.7.09 של ב"כ המשיבה דאז לב"כ המערער מיום 5.7.09. נרשם בו כי "לבקשתך, מצ"ב פסק הדין אשר אישר את הסכם הפשרה. שוחחתי עם מר בולוס מתמנון. לדבריו, השיק הראשון יועבר כבר מחר". ואכן אני נכון להניח כי פסק הדין שאישר את הסדר הפשרה ביום 1.7.09 על ידי השופטת טאובר, הומצא לידי ב"כ המשיבה ביום 5.7.09, כשם שאני נכון לקבל את הפרשנות על פיה תשלום סך 40,000 ש"ח למחרת היום, כמובהר חגיגית במכתב הנ"ל, עולה בקנה אחד עם התיבה "מיד". אכן מילון אבן שושן מורה אותנו כי משמעות המילה "מיד" היא "תכף, לאלתר, ללא שהייה". ואולם בנסיבותיו של הליך משפטי זה, כאמור, אם אכן התשלום היה מבוצע למחרת היום, כמובטח וכמוצהר, כסבור הייתי שההסכם כובד.

8.         ועוד ציין הרשם גור כי ככל שעסקינן בתאריך התשלום לשיטתו יש להחיל עליו את "הכלל הנוהג ולפיו ביצוע פסק דין צריך להתבצע תוך 30 יום מהמצאתו לידי הצדדים ובענייננו אין מחלוקת כי החייבת עמדה בטווח זמנים זה". השקפה זו אינה מקובלת עליי, למצער לא בנסיבותיו של תיק זה. והרי התשלום הראשון מבין שישה התשלומים החודשיים בגין היתרה בסך 19,000 ש"ח אמור היה להיות משולם ב-30.7.09. לא יעלה על הדעת, איפוא, לנוכח הפרשנות הדחוקה האמורה, כי התשלום הראשון והתשלום השני אמורים היו להתבצע באותו מועד.

            לנוכח זאת אף אין בדעתי לקבל את עמדתו של הרשם גור על פיה חטא המערער לחובת תום הלב לנוכח העובדה שמדובר "בהפרה טכנית, זניחה". והרי, כאמור, פיה של המשיבה ענה בה כי לשיטתה-שלה אמור היה התשלום הראשון להתבצע ביום 6.7.09. ביצוע התשלום בפועל ביום 18.7.09, לטעמי, רחוק מלהיות הפרה טכנית וזניחה.

9.         מכאן, שככל שעסקינן ברובד המשפטי דרכו של המערער סלולה לזכות בערעור. ואולם, כאמור, ניצב בפניי אף רובד עובדתי. לשיטה זו, וגם אם ידו של המערער על העליונה ככל שעסקינן ברובד המשפטי, עדיין ככל שתתקבל גרסתו של נוריאל, הרי המערער מחל על ההפרה האמורה. שהרי, באורח מוסכם, נוצר הסכם בעל-פה ביום 11.7.09 על פיו התשלום האמור יבוצע באמצעות מימוש עיקול מוסכם בסך של 40,000 ש"ח.

10.        במחלוקת עובדתית זו לא דן הרשם גור אלא במובלע. אכן הוא ציין, בשולי הכרעתו, כי "חזקה (שאם) שלא עמדה החייבת בהסכם הפשרה היו ננקטים מיד הליכים על מנת להיפרע מן החייבת את חובה לרבות הסנקציות המפורטות בהסכם הפשרה". לנוכח זאת שקלתי האם להחזיר את הדיון לרשם גור על מנת שיכריע במחלוקת העובדתית באורח מפורש ומפורט. בסופה של דרך החלטתי כי אכריע בה על יסוד החומר שבפניי ועל יסוד עיקרי טיעון משלימים שהונחו בפניי.

11.        אין עוררין כי הנטל להוכיח את שכלולו של ההסכם הנטען מוטל על המשיבה. לנוכח הנתונים שבפניי נמצאו לי שיקולים לחובת המערער ולחובת המשיבה. טרם שאדרש להם ראוי להצביע על מחדלים משותפים שרובצים לחובתם של המערער ושל המשיבה.

12.        מן הנתונים שבפניי אני למד כי במסגרת תיק ההוצאה לפועל הוטל עיקול על חשבונה של המשיבה בבנק המזרחי. יכול שלשיטתו של המערער, משעה שלכל הדעות ב-6.7.09 לא שולם התשלום הראשון, הוא ביקש לממש את העיקול. ואם אלו הם פני הדברים, ברי שכפות המאזניים נוטות לזכותו של המערער. שהרי לא הייתה כל סיבה להגיע להסכמה אודות מימושו של עיקול, מקום שזה "יצא לדרך", ממילא, ועוד במועד שקדם להסכמה הנטענת. ובמהופך: ככל שהיה נהיר לי שלא הוגשה בקשה למימוש העיקול, אכן הייתה סיבה הגיונית להגיע להסכמה הנטענת אודות מימושו של העיקול.

            במצב דברים זה חדלו בעלי הדין בכך שלא הציגו בפניי, מתוך תיק ההוצאה לפועל, את הנתון האמור, שיכול היה לשמש נדבך נכבד במאזן שיקוליי.

13.        סעיף 2 להסכם הפשרה מצביע על כך כי לאחר ביצוע התשלום הראשון "יוסרו העיקולים מחשבונות הבנק וחברות האשראי של המערערת". אילו היו בעלי הדין מציגים בפניי, מתוך תיק ההוצאה לפועל, ראיה על הסרת העיקולים כאמור, אף דבר זה יכול היה לשמש שיקול רב-ערך במאזן שיקוליי על פיו, ולו לשיטת המערער, התשלום הראשון בוצע במועדו, כדת וכדין, ומשום כך, ובמצוות סעיף 2 להסכם הפשרה הנ"ל, הוסרו העיקולים כמוסכם שם.

14.        עתה אמנה שורה של שיקולים הניצבים לחובתם של כל אחד מבעלי הדין. אתחיל במערער.

15.        ראשית, כאמור מול תצהירו של נוריאל לא הונח בפניי תצהירו של המערער. לו היה מונח בפניי תצהיר זה, שמא המערער היה מכחיש מכל וכל את קיומה של השיחה הנטענת ביום 11.7.09, בה הושגה ההסכמה. שמא המערער היה מודה בקיומה של השיחה, אך לא בקיום תוכנה. משמע, לשיטה זו, יכול שהמערער, כמי שכפאו שד, אך לא בהסכמה, היה נאלץ להודיע כי העיקול שהוטל ממילא, ישמש לתשלום הראשון.